כשהרומנים רועמים המוזות שותקות

לא, אין טעות בכותרת - טלי החליטה שנחה עליה המוזה, אז שלחה לי מייל. זאת הייתה הכותרת שלו. גם אני לא ממש הבנתי מה קשור רומנים עכשיו, טוב, זו טעות כתיב  - אבל הייתי חייבת להשאיר אותה (-:

בתחילת השבוע העלינו לדף הפייסבוק אירוע מכירה חדש, באותו היום התכתבנו טלי ואני הלוך ושוב דרך המסנג'ר, שלחנו תמונות דרך המייל, דיברנו בטלפון...בכל שיחה כזאת תוך כדי תיאומים ומשימות, עולים לנו רעיונות נוספים.
יש לנו אפילו אייקונים שאנחנו משתמשות בהם רק בשיחות ביננו כחיזוק לתחושות / אימרות / בדיחות / מילים ועוד...( רק על זה אנחנו יכולות לכתוב פוסט שלם....)

באחת השיחות העליתי רעיון לכתוב פוסט חדש בבלוג. מזמן לא כתבתי, מזמן לא העלינו משהו, בהחלט הגיע הזמן. טלי החליטה שגם היא מצרפת משהו ואחרי כמה דקות קיבלתי ממנה מייל.

וזה תוכן המייל מטלי, בלי אף מילה על רומנים

" כשהתותחים רועמים המוזות שותקות! ככה אומרים, אז זהו שלא...

אחת האזעקות במהלך מבצע "צוק איתן" תפסה אותי בדרך הביתה מהמשרד על הגשר בכניסה לקריית אונו, אין מקום לתפוס מחסה בטווח של 200 מטר מכל כיוון. נכון, קריית אונו זה לא שדרות, באר שבע, אשדוד או כל ישוב אחר בדרום, אבל בכל זאת בזמן אזעקה הדבר הראשון שעושים כשנמצאים ברחוב זה למצוא קיר / חדר מדרגות ואפילו ספסל להתחבא מאחוריו.

כל בוקר הייתי מדליקה את הטלוויזיה כדי לשמוע חדשות איוב מהערב הקודם – חיילים פצועים, הרוגים, הרס לרכוש... מגיעה למשרד וקוראת כל פיסת אינפורמציה על כל אחד שנפל, סיפורים על אנשים טובים באמצע הדרך, על אחדות בזמן מלחמה, על נתינה לשם נתינה בלי ציפייה לתגמול או מילה טובה – סולידריות במיטבה.

אך התחושה הכללית היתה רעה, רעה מאד.

במקום חיוך – פנים חתומים בכאב, במקום צחוק – דמעות זולגות ללא שליטה...

לא שלחתי במבה לחיילים, במקום זה תרמתי דם (-O).

לא נסעתי דרומה לעודד את תושבי הדרום, במקום זה עוזרת בהגשת דוחות נזקי רכוש למס רכוש.

לא הלכנו לבקר בבתי חולים, במקום זה תרמנו חפצים לטובת שיפוץ דירה של חייל במסגרת מבצע "צו 8 למעצבות".

באחת מהפסקות האש, כשהמצב הביטחוני היה קצת יותר רגוע, הצלחתי להוציא את עדית מהבית (ממנו לא יצאה כמעט חודש) והחלטנו לעשות לנו קצת טוב על הלב. פתחנו ארגזים, פיזרנו את כל החפצים היפים שחיכו לתשומת לב ומבלי לשים לב כל הגינה התמלאה בנוסטלגיה כיפית ובהבזק של שנייה החלטנו להשאיר את החפצים ככה כמו שהם ולהודיע בפייסבוק "הסטודיו פתוח בואו לבקר אותנו". ובאו. במשך יומיים ביקרו אצלנו בגינה, שיתפו אותנו בתחושות ובכלל הצלחנו לגרום לאנשים לחייך אחרי חודש ימים של עצב.

כך נראתה החצר. צילום: סבתא מרים איסוף ומכירת פריטי וינטאג'

אז גם בימים בהם התותחים רעמו והטילים נפלו, המוזות המשיכו להשמיע קולן. כל אחד בדרכו שלו: היו שכתבו פוסטים, העלו תמונות, שיתפו תחושות ורגשות, היו שתרמו מוצרי צריכה שונים, היו שתרמו את מקצועיותם – כל אחד והמוזה שלו, בקצב ובטון שלו.

המוזה בהחלט לא שתקה."

בהחלט נחה עליה המוזה.....

קצת לפני הפסקת האש, אותה אחת שטלי הזכירה, תכננו יחד אירוע מאד מיוחד. חשבנו על זה הרבה, הצלחנו ממש להתרגש רק מעצם המחשבה על איך נסדר את החצר, מי יגיע, קנינו לכבוד המאורע שמשייה ענקית,  מחצלות, הרכבנו יחד גזיבו (כן, גם על זה אפשר לכתוב פוסט), הסתובבתי (הרבה זמן!) כדי למצוא את החנות שבה יש את הכלים והמפיות בדיוק בשילוב הצבעים שאני רוצה...כן, ככה זה, אם כבר להרים הפקה אז מכל הלב והנשמה. לא יודעות אחרת. הרעיון היה ערב מיוחד למעצבות פנים, הום סטיילינג ולעוסקות בעיצוב, ואז יומיים מכירה לקהל הרחב - כמות הפריטים שעמדנו לחשוף הייתה גדולה, התרגשנו ממש....פתחנו אירוע, שלחנו הזמנות, קיבלנו כל כך הרבה תגובות חמות ואז....

תפסה אותי אזעקה בזמן נהיגה. 

לא כיפ.

החלפתי עם עצמי כמה משפטים סתומים באוטו עד שעצרתי ורצתי להסתתר....ובדרך חזרה לאוטו הרגשתי שהרגליים לא סוחבות אותי, מין פחד איום, חולשה ובעיקר בלבול. ואז התחלתי לנסוע, הרי קבעתי עם טלי שאני מגיעה ואנחנו מתחילות לארגן דברים, לסדר את החצר.... אבל מצאתי את עצמי מסתובבת בכל כיכרות העיר (ואצלינו יש הרבה) בלי לדעת באמת לאן אני רוצה להגיע....כשסוף סוף בןבן (הג'וניור שלי) ענה לטלפון, התעשתתי (כך לפחות חשבתי) והתחלתי לנסוע הפעם באמת, לכיוון הסטודיו. בדרך התקשרתי לטלי, החלפנו חוויות אזעקה ראשונה באזורינו, ובשנייה אחת נפל לנו האסימון שהדבר הכי מיותר לעשות עכשיו זה לסדר את החצר לקראת מכירה שמי יודע בכלל אם נקיים....  החלטנו שאחזור הביתה ונדבר. אחרי שנרגעתי (כולל קצת דמעות ושיחת טלפון לאח הגדול מעבר לים שניסה להרגיע) הגענו להחלטה משותפת - דוחים את האירוע. לא יכולות לקחת אחריות ובעיקר חייבת להודות שהפחד הפרטי שלי תפס חלק נכבד בהחלטה. לא ידעתי אז שימים ארוכים הפחד הזה ישלוט עליי ויגרום לי לשבת בבית בלי רצון להוציא את האף החוצה.

עכשיו, אנחנו בהפסקת אש, הכל נראה פתאום כאילו סצנה לקוחה מסרט רע, אבל חזרנו לסוג של שיגרה, הראש רגוע יותר, הנשימה סדורה, והרצון לעשות ולהפיק וליצור גדול מאי פעם.

אז טלי ואני קבענו לנו פגישת עבודה בבקר שבת, בית קפה שכונתי והמון רשימות במחברת העוגן שלי.

ומה שיצא מהרשימות זה אירוע מכירה - מסיבת סוף הקיץ - סוף שבוע של פינוקים !

לקראת האירוע דאגנו לחדש את המלאי, שיהיו פריטים שלא ראיתם, מי שהיה בפעם הקודמת או ביקר בסטודיו יפגוש פריטים רבים נוספים, מי שלא היה מעולם אצלנו במכירות יופתע, יאהב, יתרגש. הזדמנות נפלאה לרכוש מתנות לקראת החג והשנה החדשה.

צילום: עדית הלוי ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'

צילום: עדית הלוי ל "סבתא מרים - איסוף ומכירת פריטי וינטאג'"

צילום: עדית הלוי ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'"

אז מה מצפה לכם הפעם? 

נארח יחד איתנו שלוש חברות יוצרות, נשים מוכשרות ומקסימות -

אינגריד וימן גלברד, מאיירת מופלאה שיוצרת גלויות, לוחות שנה, ותמונות על עץ (דף עיסקי בפייסבוק: Ingrid Art). אינגריד תהיה איתנו ביום שישי 12/9/14.

ויוי ארפי ברומר, אופה עוגות ועוגיות בוטיק, שהם פינוק לנשמה.
(דף עיסקי בפייסבוק: Vivi's עוגות בוטיק). ויוי תהיה איתנו בימים חמישי ושישי 11-12/9/14.

רותם כרמי, מכינה מגירות מעוצבות - הופכת מגירה ישנה לפריט מעוצב וייחודי לשימושים שונים. (דף עיסקי בפייסבוק: למגירה). רותם תהיה איתנו בימים שישי ושבת 12-13/9/14.

כל אחת מהן מאפשרת לכם ליצור איתה קשר על מנת להזמין את מה שאתם אוהבים, כך תוכלו לקבל את זה מוכן במכירה. ממליצות לעשות זאת, שווה להתכונן לקראת.

טלי ואני נדאג למוזיקה טובה, לכיבוד ושתייה ונפזר את האנרגיה הטובה סביב כדי שלכם יישאר רק ליהנות.

צילום: עדית הלוי ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'

ובהזדמנות זאת, נאחל לכם שנה טובה. כל שנבקש לו יהי.

צילום: עדית הלוי ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'"

אוהבות
טלי ועדית