יום המשפחה קרב ובא, ועלה לי רעיון לכתוב פוסט על המטבח שלי. משהו אישי ומרגש ממני אליכם. באהבה.
מטבח # 4 - המטבח של עדית
פעם, לפני הרבה שנים, כשהתחתנתי ונכנסנו בנזוגי דאז ואני לדירה המשותפת שלנו, דירה ראשונה של זוג צעיר, לא היו לי דרישות מיוחדות. מה שהיה, התאים לי, הספיק לי. ומכיוון שכסף מיותר לא היה, עשינו מעט מאד שיפוצים רק כדי לשנות טיפה ולהתחיל את חיינו. את המטבח לא שיפצנו. צבעתי את דלתות הארונות, עוד קצת תיקונים בקטנה וזהו.
ת'אמת? התביישתי קצת במטבח שלי. כל החברים סביבנו שהתחתנו, שיפצו את הדירות שלהם, הזמינו מטבחים חדשים עם שיש מבריק, נוצץ, ארונות מכל עבר, ואני...התנצלתי.
כמובן שהתחושות האלה עברו עם הזמן. על הדלתות הודבקו בכל פעם טפטים לשנות קצת ולרענן, ובשנתיים האחרונות כשכל כולי סביב הוינטאג' הדבר היפה ביותר בשבילי בביתי הוא המטבח. כל כך שמחה שלא שיפצתי והשארתי אותו כמו שהוא. המטבח בפרט והבית בכלל, קיבלו אופי. הבית שאני כל כך אוהבת ובו אני גרה עם שני ילדיי המקסימים.
כשהגיע השלב בו נאלצתי לפנות את הדירה של הוריי, את הבית בו נולדתי וגדלתי היה לי מאד מאד קשה. כמויות הפריטים שהיו בדירה שחיו בה מעל 40 שנה היו אדירות. נוסטלגיה הארד-קור. אמא שלי שמרה הכל כמעט, כולל סטים של צלחות מהחתונה, מפות, מצעים (ציפות לפוך עם המעויין במרכז), סירים, ספרים, כלים, בגדים (יפיםםםם) ועוד ועוד.
בתקופה ההיא עדיין לא התעסקתי בכלל בוינטאג' ולא עניינו אותי דברים ישנים, אך הדבר היחידי ששחשבתי עליו היה איך אני לוקחת אליי מזכרות ועדיין לא הופכת את ביתי למחסן. למזלי הרב, באמת, שמחה כל כך שהשכלתי לקחת כמה שיכולתי, היום אין מאושרת ממני. קעריות מבית אמא וסבתא עושות לנו שמחה בלב שבכל ארוחה אחת מהן מונחת במרכז השולחן עם סלט טרי או תבשיל חם. הכל בשימוש יומיומי וכך מרגישה את האהבה והנוכחות כל הזמן. על המדף היחידי שיש לי במטבח הצבתי את רביעיית קופסאות האלומיניום שמצאתי בבוידעם אז בדירה. היום זה אחד הפריטים האהובים עליי. בכל פעם שצריך להוסיף מלח, נשלפת מהמדף קופסת האלומיניום עם הכיתוב "סולת" וגרגירי המלח מתפזרים להם עם תחושה מיוחדת בין האצבעות. זר לא יבין זאת כנראה אבל כך אני מרגישה בכל פעם.
חלק מהספלים שבחרתי לקחת נתלו על ווים לצד קולפנים, מספריים ומסננת מהמגירה במטבח. הכל מהבית של אמא ואבא. עם הזמן הצטרפו אליהם עוד פריטים שאספתי לי.
כשנולדתי, קיבלתי מתנה מאחת הדודות של אבא ו/או אמא - שני ספלים, על אחד מודפס "לרוויה עידית" (עם שני יודים בטח קיבלו נזיפה מאמא) ועל השני מודפס שמי "עדית". באחת הפעמים שעיינתי בתמונות המשפחתיות, מצאתי תמונת ילדות שלי ושל אחי הגדול במטבח בזמן הארוחה, ועל השולחן מונחים שני ספלים. אחד שלי ואחד של אחי. איזו מזכרת מופלאה. שני הספלים שאני קיבלתי מונחים כלאחר כבוד על המדף אצלי במטבח.
אני אוהבת להיות במטבח. משתדלת לבשל שיהיו תמיד סירים עם אוכל וריחות בישול באוויר. תוך כדי ההכנות תמיד עולות מחשבות וגעגועים. סיר עם קציצות ברוטב, יכול להעלות בעיניי דמעות כי מיד עולות לי תמונות ילדות מהמרפסת בבית של סבתא, גזר מגורד בסלט ירקות מיד גורם לג'ולה בגרון להגיע כי כך בדיוק סבא היה מכין את הסלט בארוחת הערב.
במיוחד אם מכל עבר יש חפץ שמגיע מהבית, מהמשפחה, אז בכלל....
אז, זה המטבח שלי.
כששאלתי את טלי אם יש לה התנגדות שהפוסט הבא יהיה על המטבח שלי, לכבוד יום המשפחה, התשובה שלה היתה: "את רצינית" עם מליוני סימני שאלה בסוף....
אז טלי תודה על שיתוף הפעולה. אני לא צריכה להסביר הרבה, את כבר מבינה מהמילה הראשונה מה אני מרגישה ולמה אני מתכוונת, ולכן אנחנו צוות מנצח.
אחרי קריאת הפוסט הזה, קל לי יותר להעביר את התחושות שלי במהלך העבודה. הנוסטלגיה, הילדות, המשפחתיות, הבית - חלק ממני, ממי שאני.
כשחשבנו על רעיון של תיעוד, של סיפורים, צילום המטבחים הגיע מהמקום הזה של מה מסמל עבורינו בית, מטבח, אוכל. שמחה מאד שלא הגדרנו את הרעיון לעומקו ובכך זכינו במפגשים מרתקים ובסיפורים יפהפיים. אנחנו ממשיכות. אתם מוזמנים ללוות אותנו בהמשך הדרך.
להתראות,
טלי ועדית
מטבח # 4 - המטבח של עדית
פעם, לפני הרבה שנים, כשהתחתנתי ונכנסנו בנזוגי דאז ואני לדירה המשותפת שלנו, דירה ראשונה של זוג צעיר, לא היו לי דרישות מיוחדות. מה שהיה, התאים לי, הספיק לי. ומכיוון שכסף מיותר לא היה, עשינו מעט מאד שיפוצים רק כדי לשנות טיפה ולהתחיל את חיינו. את המטבח לא שיפצנו. צבעתי את דלתות הארונות, עוד קצת תיקונים בקטנה וזהו.
ת'אמת? התביישתי קצת במטבח שלי. כל החברים סביבנו שהתחתנו, שיפצו את הדירות שלהם, הזמינו מטבחים חדשים עם שיש מבריק, נוצץ, ארונות מכל עבר, ואני...התנצלתי.
כמובן שהתחושות האלה עברו עם הזמן. על הדלתות הודבקו בכל פעם טפטים לשנות קצת ולרענן, ובשנתיים האחרונות כשכל כולי סביב הוינטאג' הדבר היפה ביותר בשבילי בביתי הוא המטבח. כל כך שמחה שלא שיפצתי והשארתי אותו כמו שהוא. המטבח בפרט והבית בכלל, קיבלו אופי. הבית שאני כל כך אוהבת ובו אני גרה עם שני ילדיי המקסימים.
 |
| כיסא שקיבלתי ירושה מפאב משפחתי. צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
כשהגיע השלב בו נאלצתי לפנות את הדירה של הוריי, את הבית בו נולדתי וגדלתי היה לי מאד מאד קשה. כמויות הפריטים שהיו בדירה שחיו בה מעל 40 שנה היו אדירות. נוסטלגיה הארד-קור. אמא שלי שמרה הכל כמעט, כולל סטים של צלחות מהחתונה, מפות, מצעים (ציפות לפוך עם המעויין במרכז), סירים, ספרים, כלים, בגדים (יפיםםםם) ועוד ועוד.
 |
| צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
בתקופה ההיא עדיין לא התעסקתי בכלל בוינטאג' ולא עניינו אותי דברים ישנים, אך הדבר היחידי ששחשבתי עליו היה איך אני לוקחת אליי מזכרות ועדיין לא הופכת את ביתי למחסן. למזלי הרב, באמת, שמחה כל כך שהשכלתי לקחת כמה שיכולתי, היום אין מאושרת ממני. קעריות מבית אמא וסבתא עושות לנו שמחה בלב שבכל ארוחה אחת מהן מונחת במרכז השולחן עם סלט טרי או תבשיל חם. הכל בשימוש יומיומי וכך מרגישה את האהבה והנוכחות כל הזמן. על המדף היחידי שיש לי במטבח הצבתי את רביעיית קופסאות האלומיניום שמצאתי בבוידעם אז בדירה. היום זה אחד הפריטים האהובים עליי. בכל פעם שצריך להוסיף מלח, נשלפת מהמדף קופסת האלומיניום עם הכיתוב "סולת" וגרגירי המלח מתפזרים להם עם תחושה מיוחדת בין האצבעות. זר לא יבין זאת כנראה אבל כך אני מרגישה בכל פעם.
 |
| צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
חלק מהספלים שבחרתי לקחת נתלו על ווים לצד קולפנים, מספריים ומסננת מהמגירה במטבח. הכל מהבית של אמא ואבא. עם הזמן הצטרפו אליהם עוד פריטים שאספתי לי.
 |
| צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
כשנולדתי, קיבלתי מתנה מאחת הדודות של אבא ו/או אמא - שני ספלים, על אחד מודפס "לרוויה עידית" (עם שני יודים בטח קיבלו נזיפה מאמא) ועל השני מודפס שמי "עדית". באחת הפעמים שעיינתי בתמונות המשפחתיות, מצאתי תמונת ילדות שלי ושל אחי הגדול במטבח בזמן הארוחה, ועל השולחן מונחים שני ספלים. אחד שלי ואחד של אחי. איזו מזכרת מופלאה. שני הספלים שאני קיבלתי מונחים כלאחר כבוד על המדף אצלי במטבח.
 |
| צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
אני אוהבת להיות במטבח. משתדלת לבשל שיהיו תמיד סירים עם אוכל וריחות בישול באוויר. תוך כדי ההכנות תמיד עולות מחשבות וגעגועים. סיר עם קציצות ברוטב, יכול להעלות בעיניי דמעות כי מיד עולות לי תמונות ילדות מהמרפסת בבית של סבתא, גזר מגורד בסלט ירקות מיד גורם לג'ולה בגרון להגיע כי כך בדיוק סבא היה מכין את הסלט בארוחת הערב.
במיוחד אם מכל עבר יש חפץ שמגיע מהבית, מהמשפחה, אז בכלל....
 |
| ספר בישול ישן, מלחייה, מכונת בשר - הכל מהמשפחה. צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
אז, זה המטבח שלי.
 |
| ישן לצד חדש. צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
כששאלתי את טלי אם יש לה התנגדות שהפוסט הבא יהיה על המטבח שלי, לכבוד יום המשפחה, התשובה שלה היתה: "את רצינית" עם מליוני סימני שאלה בסוף....
אז טלי תודה על שיתוף הפעולה. אני לא צריכה להסביר הרבה, את כבר מבינה מהמילה הראשונה מה אני מרגישה ולמה אני מתכוונת, ולכן אנחנו צוות מנצח.
 |
| חלק מכלי המטבח מהבית של ההורים. צילום: עדית ל"סבתא מרים-איסוף ומכירת פריטי וינטאג'" |
אחרי קריאת הפוסט הזה, קל לי יותר להעביר את התחושות שלי במהלך העבודה. הנוסטלגיה, הילדות, המשפחתיות, הבית - חלק ממני, ממי שאני.
כשחשבנו על רעיון של תיעוד, של סיפורים, צילום המטבחים הגיע מהמקום הזה של מה מסמל עבורינו בית, מטבח, אוכל. שמחה מאד שלא הגדרנו את הרעיון לעומקו ובכך זכינו במפגשים מרתקים ובסיפורים יפהפיים. אנחנו ממשיכות. אתם מוזמנים ללוות אותנו בהמשך הדרך.
להתראות,
טלי ועדית
